הנושא הכי חשוב במיינדפולנס – שיפוטיות.
או יותר נכון: חוסר שיפוטיות.

מחשבות שיפוטיות עולות בנו כל הזמן.
בזמן תרגול וגם בחיים שלנו.
המחשבות האלו שיפוטיות או אולי ביקורתיות כלפי המצב הקיים,
ולרוב גם יעודדו התנגדות למצב או למציאות עצמה.

קורה לכם?
”חשבתי יותר מידי בזמן המדיטציה“
”למה לא עשיתי את זה בדרך ההיא“
”הוא יכל להתאמץ יותר“
”למה זה קורה ככה? (כשנאמר בהתנגדות למשהו ולא כשאלה אמתית)

ברגע שנשים לב למחשבות השיפוטיות שעולות בנו,
ונהיה מסוגלים לפקפק בהן,
להבין שהן רק מחשבות,
ושאנחנו לא חייבים לשפוט כל הזמן את הסיטואציה,
את הסביבה שלנו
ואת עצמנו,
נוכל לחוות חיים עם פחות התנגדות.
וכתוצאה מכך חיים רגועים יותר.

”שיפוטיות עוזרת לנו להבחין בין טוב לרע“
אז נכון, המוח שלנו מקטלג ומבדיל כל הזמן בין מצבים ואנשים.
ובאמת לימדו אותנו לעבור לצד השני של הרחוב אם אנחנו רואים אדם מפוקפק שיכול אולי לפגוע בנו.
אבל מה קורה לנו שמחשבה השיפוטיות קיימת כל הזמן?
ונהיית חלק בלתי נפרד מכל מחשבה שלנו?
האם שיפוטיות עוזרת לנו לעלות את הערכה העצמית שלנו?
האם אנחנו מבקרים את עצמנו, מתקנים את הטעות ושוכחים מהטעות?
או שאנחנו שיפוטיים וביקורתיים כלפי עצמנו ללא הפסקה?
כמעט ומתוך הרגל.

האם אנחנו שיפוטיים כלפי הסביבה שלנו?
בני הזוג? הילדים? ההורים? חברים לעבודה?
האם אנחנו תמיד חושבים שהם יכלו לעשות את הפעולה המסויימת הזאת בצורה טובה יותר?
שהם היו צריכים להשתדל יותר?
להתאמץ יותר?
להתחשב יותר?

כאשר הראש שלנו ממקוד בלהיות שיפוטי כל הזמן,
אנחנו קשים יותר, פחות גמישים מחשבתית,
פחות מאפשרים מקום לטעויות עבור עצמנו ועבור הסביבה.
קשה לנו יותר לראות את הרגעים הטובים,
השמחים והמאושרים בחיים.
והאמת? זה מחיר מאוד כבד לשלם.

בפעם הבא השעולה מחשבה שיפוטית,
שאלו את עצמכם:
האם היא משרתת אותי?
האם היא מיותרת?
והאם היא עלתה בי מתוך כאב, עצב, כעס או רגש שלילי אחר?

פחות שיפוטיות = יותר קבלה,
יותר גמישות מחשבתית,
יותר קלילות, זרימה,
והנאה מהחיים.
ולכן, הרבה, אבל הרבה,
פחות לחץ.