נעים להכיר!

תדמיינו איתי לרגע, וכבר תבינו.
אני רוצה שתדמיינו לרגע תחושה של חוסר נוחות.
אם זה עייפות, אולי רעב. חוסר נוחות בגוף?
אולי תחושת המועקה הרגשית אחרי שיחה קשה עם אדם קרוב.
באותו הרגע של החוסר נוחות אנחנו מרשים לעצמינו קצת יותר.
וזה לגטימי.
”נו, תמהר כבר, חם לי ואני נהיה עצבני מזה!“
”אני רעב וזה גורם לי לממש חוסר סבלנות! למה אתה לא מבין את זה?“
”אני מצטער שדיברתי אלייך ככה, אני ממש עייף ולא מרוכז“
”אני לא מאמין שאמרתי את זה, זה נאמר ברגע של כעס“
המשפטים האלו נשמעים לכם מוכרים? מצליחים לזהות את ההרגשה? קרה לכם פעם?
אז אף אחד לא ממש אוהב להיות באי נוחות כזה או אחר.
אבל מה עושים כשתחושת האי נוחות תמידית ולא הולכת לשום מקום?
אז זה בידיוק המצב אצלי.

אני מיכל,
ויש לי תחושת “אי נוחות” תמידית.

ב-10 השנים האחרונות אני מתמודדת עם כאב כרוני.
או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, תחושת ה“אי נוחות“ שלי.

כאב בגוף, בעיקר כזה שמתקיים כל הזמן ולא עוזב לרגע, יגרום לתחושה תמידית של חוסר נוחות.
אותו כאב, לא נראה כלפי חוץ. מחלה ”שקופה“ אוהבים לקרוא לזה.
כיום הכאב הוא חלק מהחיים שלי ולמדתי לקבל ולהכיל אותו.
זאת המציאות שלי. מציאות של אי נוחות תמידית.
הקונפליקט הכי גדול שאני מתמודדת איתו בחיי היום יום,
זאת אותה אמירה שאני מקבלת באופן קבוע מהסובבים אותי.
בין אם זאת סביבה קרובה או אנשים שרק פגשתי לראשונה:
”מה? את רוצה להגיד לי שעכשיו כואב לך?? אבל בכלל לא רואים עלייך.
את מחייכת ושמחה, לא הייתי מנחש“
מצד אחד? תסכול גדול לכל מי שחווה אי נוחות יומיומית.
חוסר הכרה והראיה של האי נוחות מהסביבה מייצר לא מעט התמודדויות שבהם לא עוזרים לך כמו לאדם שרואים עליו את המגבלה.
ומהצד השני? המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל. לא ”רואים עליי“.
לא מבדילים אותי. לא מתייחסים אליי אחרת. לא מתייחסים אליי כמוגבלת.
 אין תסכול גדול יותר מלאבד את תחושת העצמאות שלך,
והשסביבה שלך מתחילה לעשות הכל בשבילך. (כמובן שמהכוונות הכי טהורות שיש).

אבל בעיקר?
המשמעות שלא ”רואים עליי“ את הכאב היא אני לא מתנהגת שונה,
ולא מוציאה את האי נוחות האישית שלי באנרגיה שלילית אל הסביבה שלי.
כמו שאמרתי מחמאה ענקית.
 

אבל זה לא תמיד היה ככה.

מתי הכרתי את המיינדפולנס?

לפני חמש שנים באחת מהתפרצויות הכאב היותר חמורות שהיו לי, 

מצאתי את עצמי ללא עבודה,
ללא יכולת ללכת (במיטה קרוב ל-5 חודשים),
כועסת, חסרת סבלנות לעצמי ולסביבה שלי שרק ניסתה לעזור לי,
מדוכאת, סוערת, ומלאת מחשבות שליליות ללא שום שליטה.

הבנתי שאני צריכה עזרה, ובמהלך טיפול פסיכולוגי עבור התמודדות עם הכאב הכרוני – הכרתי את המיינדפולנס.

ואין לי ספק: המיינדפולנס הציל את חיי.

הבנתי, שכל עוד אמשיך להילחם בחושך הזה שבחיים שלי, 
כלומר הכאב, האי נוחות שלי, אאבד אנרגיה וכוחות רבים. 

עצרתי.
התחלתי לבנות לעצמי אורח חיים שמגביר את האור.
למדתי את המיינדפולנס לעומק,
ובעזרתו רכשתי יכולות ואמונות חדשות כלפי עצמי וכלפי העולם.
גיליתי, שכל עוד אני מצליחה לראות אור במציאות שלי,
גם אם קטן, החשיכה כבר לא כזאת חשוכה כמו מקודם.

למדתי להישאר רגועה במצבי חוסר נוחות,
הצלחתי להפחית את הלחץ והסטרס שהכאב הביא איתו לחיים שלי,
הצלחתי להיות נעימה, אוהבת ולא שיפוטית לסביבה שלי ובעיקר לעצמי. התאפשר לי להיות האדם שרציתי להיות.
מאז המיינדפולנס מלווה אותי ולמעשה נהפך לחלק מהמיינדסט והיומיום שלי.
הרצון שלי הוא להנגיש את המיינדפולנס לכמה שיותר אנשים,
שיוכלו כמוני, למצוא כלים פרקטים להתמודד עם האתגרים שהחיים מביאים איתם בשקט, שלווה ומודעות גבוהה.
 
 
 
*כל התמונות באתר צולמו ע"י Monamour Photography