חגיגת ההצלחות שלנו!
3 סיבות למה חשוב כ"כ לחגוג את ההצלחות שלנו?

3 סיבות למה חשוב לחגוג את ההצלחות שלנו

1. לחגוג את ההצלחות שלי = לחגוג את עצמי!

ההצלחות שלנו ( גם הקטנות, ואולי בעיקר הקטנות) הן הדרך שלנו. המסע שלנו בעולם הזה. אנחנו עובדים קשה עבורם. וגם לרוב, הצלחות משמעותיות לנו מגיעות אחרי לא מעט כישלונות.

ניקח הצלחה קטנה כדוגמא:
אני זוכרת שכאשר התחלתי לתרגל מיינדפולנס היה לי קשה להתמיד בהתחלה.
ובפעם הראשונה שתרגלתי רצוף למשך 10 ימים ממש התרגשתי! כמובן שמיד הורדתי את עצמי עם המחשבה: "למה את מתלהבת? היית אמורה להצליח לעשות את זה כבר ממזמן".
לא רק שלא הסכמתי להכיר בכך שזאת הייתה הצלחה, הייתי שיפוטית כלפי עצמי שלא הצלחתי לעמוד המשימה הזאת כבר מוקדם יותר.

במקום, לראות את ההצלחה של לתרגל 10 ימים רצוף, אחרי הקושי הגדול שהיה לי להתמיד בהתחלה.
למה לא להרשות להתלהבות ולהתרגשות שלי להיות נוכחים עוד כמה רגעים?
למה לא לחגוג את ההתגברות שלי על הקושי?
יותר מכך, לחגוג את עצמי!
את המסע שעברתי עם התרגול (אפילו אם הוא קטן)!
התגברתי על משהו שהיה לי מורכב,
ואם זאת לא סיבה לחגוג את עצמי, אז מה כן?

2. אנחנו שמחים יותר כאשר אנחנו חוגגים את ההצלחות שלנו עם מישהו נוסף

מכירים את שאנשים אומרים: "מה שווה כל ההצלחה הזאת אם אין לי מישהו לחגוג איתו?"
וזה באמת נכון. כל הישג או הצלחה כיף יותר עם אדם נוסף.
אבל מה אנחנו עושים? אנחנו מחכים שההצלחה תהיה ממש ממש גדולה כדי לחגוג אותה עם האדם הנכון. בפעמים אחרות, אנחנו מחכים לאדם הנכון, כי בלעדיו ההצלחה לא שווה הרבה.

ושוב, אנחנו מרחיקים מאיתנו את הזכות לחגוג את ההצלחות שלנו.
אנשים שאוהבים אותנו, יאהבו גם לשמוע על ההצלחות שלנו. קטנות וגדולות.
יותר מכך, הם ישמחו לשמוע שהצלחנו לסיים את הפרויקט שעבדנו עליו בשבועות האחרונים. הם יפרגנו כשנספר להם על הדרך שעברנו.

ואם אנחנו פוחדים שהם יתבאסו,
או ירגישו רע מלשמוע שאנחנו הצלחנו?
האם זאת באמת חברות שאנחנו רוצים?

אני לא חושבת שאנחנו עושים לאף אחד טובה כשאנחנו מצניעים ומקטינים את מי שאנחנו.
תאמינו בחברים שלכם, במשפחה, בני / בנות הזוג.
הם אוהבים אותכם, והם ישמחו לשמוע על כל הצלחה שלכם.
יש ציטוט שאני מאוד של מריאן ויליאמסון מתוך הספר "בחזרה לאהבה":

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.